היום, משנסתיימה מלאכת הכתיבה, במבט לאחור על תקופה ארוכה, אני מבינה שעסקתי ביצירת זווית חדשה על מקומם של הילדים בחיינו. מצד אחד – גידול ילדים וחינוכם מלווה את האנושות מאז קיומה, וכל החכמים כולם נתנו את דעתם על כך, ומצד שני – עם אמנת זכויות הילד – נפתחה, לדעתי, הזדמנות מיוחדת להתבונן בשאלות אלה ממקום חדש ומאפשר. השינויים וההתפתחויות הגדולות לא צמצמו את גודל המשימה ולא הקלו עלינו הורי ומורי המאה ה – 21. פמיניזם וגלובליזם לא הביאו ברכה גדולה לילדים. המשטרים הנוהגים היום - החרפת בעיית העוני והפערים בין עשירים לעניים – הם מנת חלקם של מיליוני ילדים ברחבי העולם וגם אצלנו, בישראל. ולכן, מתבקש לבחון אפשרויות חדשות המבוססות על התשתית הרעיונית והמשפטית של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. כדבריה של קרול בלמי, מי שהייתה נשיאת יוניסף: "לזכות הילדים עומד מסמך חוקי שמכיר ומגן על זכויותיהם", המציב את זכויותיהם כבסיס לכל שיקול דעת הנוגע לילדים.
במחשבה נוספת מדובר בהזדמנות למידה ייחודית ומשותפת למבוגרים ולילדים. ייחודית למה? כי האמנה, מסמך זכויות הוא חדש למבוגרים ולילדים כאחד. רוב ההורים לא חוו את ילדותם כ"נושאי זכויות" ולילדים הכול הרי חדש. תוך כדי הקניית הזכויות כפי שמתבקש מההורים והמורים על פי האמנה עליהם "לספק, באופן המתאים לצרכיו המתפתחים של הילד, הכוונה והדרכה מתאימות בהפעלה על ידי הילד של הזכויות המוכרות באמנה זו" (אמנה, סעיף 5), אנחנו המבוגרים לומדים - לעתים קרובות לראשונה - את "זכויות האדם" שלנו שהן הבסיס הרעיוני לזכויות הילד. מעטים ההורים והמחנכים שלמדו בצורה מסודרת על זכויות האדם או סוגיות אחרות של דמוקרטיה. במקרה הזה אין מדובר ב"שיעור" אלא בתהליך למידה מתמשך בו אנחנו והילדים - בו זמנית מנסים לפרש ולתת ביטוי משלנו, משפחתי, מקומי, לרעיון השוויון. מדובר בניסיון ליישם ולממש את זכויות ילדינו, ניסיון שמעמת אותנו עם שאלות יסוד בבסיסן היכולת לראות את ילדינו כנושאי זכויות – סוג של שוויון ערך האדם – כשמדובר בהבדל משמעותי של גיל ויכולת. גם בין מבוגרים קיימים הבדלים גדולים ביכולת להבין את עקרונות הדמוקרטיה ובקבלת זכויות האדם כבסיס מוסרי לחיינו. מה גם כאשר מולנו ילד - שמצד אחד תלוי בנו בכל עניין – ומצד שני הוא נושא את אותן זכויות שמאפשרות לו לשאול שאלות, ואפילו להתנגד להוראותינו.
זוהי סיטואציה קונפליקטואלית, שללא התייחסות והבנה – וכל יום מחדש – לא יהיה ניתן ליישם את זכויות הילד במלוא משמעותן.
הספר "הזכות ה – 12 זכות הילד להישמע ולהשתתף"מעלה לתודעה את שאלת זכויות-הילד בכלל ואת הזכות ה – 12 בפרט. "אמנת זכויות הילד" נכתבה ונערכה במשך עשר שנים על ידי אנשי חינוך, אנשי משפט ומומחים שמייצגים תרבויות ושפות רבות, על סמך נתונים שנאספו על מצב הילדים.
מניתוח הנתונים התברר מעבר לכל ספק, כי מילדים רבים בעולם נשללות הזכויות הבסיסיות המגיעות להם, ולפיכך יש צורך במסמך משפטי, מחייב, שיביא לשיפור מעמדםברחבי העולם. לאחר ניסיונות קודמים, בהם הצהרת-זכויות הילד בשנת 1959, גובשה הצעה מפורטת, המכסה את כל תחומי חייהם של הילדים, ומחייבת משפטית את כל המדינות שהצטרפו לאמנה שנחתמה בשנת 1989. האם האמנה השיגה את מטרתה? גם היא אחת מהשאלות שהספר מבקש לבחון.
שני נושאים מהווים בספר רקע חשוב להבנת נושא הזכויות, ובעיקר הזכות ה-12 הזכות להישמע.
האחד:היסטוריה של הילדות.השני:מיפוי והבנת הכוחות העיקריים המשפיעים על מצב הילדים ומעמדם בעולם בהיבט היסטורי; כוחה של ספרות-הילדים, כוחה העריץ של הכלכלה, וכוחו של הפמיניזם שלכל אחד מהם היו השפעות על היחס אל הילדות.
האחד, "מעולם לא ראיתי ספר היסטוריה של הילדות", אומרים לי הקוראים הראשונים, ואכן יש נטייה לראות את הילדים כחלק של האנושות כולה, וההיסטוריה של הילדות היא רק חלק מההיסטוריה הכללית. אולם מבט מעמיק מגלה שלגבי ילדים נהגו חוקים וכללי-משחק אחרים. ברור לגמרי שחווית המציאות של ילדים שונה מזו של מבוגרים באותו מקום ובאותו זמן. על כן, עשוי לימוד ההיסטוריה של ה"ילדות" לצד ההיסטוריה הכללית להאיר ולהסביר נקודות חשובות בנושא זכויות הילדים והתפתחותן.
ההיסטוריה של הילדות מלמדת אותנו ומאפשרת לנו להימנע משגיאות ומחדלים שנעשו בעבר ופגעו הן במרקם היחסים בין מבוגרים לילדים והן במי שהיו אז ילדים – ונפלו קורבן לשיטות חינוך נוקשות ולעתים אף אכזריות; ---- וכאן עולה השאלה:
לאן? לאיזו תחנה בעבר מבקשים להחזירנו? לחינוך הספרטני? לחינוך הישועי? ל"חדר" היהודי או ל"פדגוגיה השחורה"? הפדגוגיה השחורה לא נעלמה: היא פחות דומיננטית ופחות נראית לעין, אך ניתן לזהותה ולגלותה בתרבות זמננו. העקרונות שלה נטועים באותו "עבר" שאליו מתכוונים להחזירנו חסידי ה"חזרה ליסודות" – הנשענים על איזו נוסטלגיה, על אמיתות חלקיות ואשליות בדבר "החסד של העבר": "אז היה טוב יותר"... אלה אינם אלא ביטויים של שמרנות, כבילות לעבר והגנה על עמדות כוח ושליטה. ובמחשבה נוספת, אינם אלא אמצעים לשטיפת-מוח המונית.
האם כדי להתגבר על מצוקות של משמעת רופפת ו"חוצפה של ילדים" נהיה מוכנים לאמץ את עקרונותיו של אותו חינוך "ישן וטוב"?!
השתקה?! הבניה חברתית ותרבותית של שתיקה היא מהלך סמוי מן העין. ההשתקה לעתים משתמעת... נרמזת, ויש שהיא מוכרזת ללא בושה בראש חוצות. התבוננות בדפוסי השיח וניתוח השיח (Speech Analysis) חושפיםמנגנונים חברתיים מובנים שמכוונים להגבלת השיחה או להשתקתה.
[...] כולנו מתמודדים עם השפעות של קושי תרבותי משותף שאני קוראת לו:"השתקה מובנית". [...] יש שהשתיקה היא חלק מסגנון חיים [...], אך יש השתקה שנכפית על האדם בגלוי או בסמוי. השתקה כזו משתקת ומביאה לשתיקה רועמת. יש שהיא גורמת להפנמה של הדיכוי. האדם, גם כשהוא ילד, מתחיל להאמין שהוא באמת אינו צריך לדבר משום שדבריו אינם ראויים. מצד שני, ראוי לבחון מהלך תרבותי של הידברות מובנית.שתביא למהפך -לדיאלוג, שהוא היפוכהשל ההשתקה –ויצור תנאים אופטימליים להידברות ויעניק לה מעמד מכובד".
השני:מיפוי והבנת הכוחות העיקריים המשפיעים על מצב הילדים ומעמדם בעולם בהיבט היסטורי; כוחה של ספרות-הילדים, כוחה העריץ של הכלכלה, וכוחו של הפמיניזם שלכל אחד מהם היו השפעות על היחס אל הילדות.
המושגים "ילדות" והזכות להישמע" הם מושגים חדשים. בפרק "מאין הופיעו? המצאת הילדות והמצאת "הזכות להישמע" – מובאות התפיסות שרווחו בעבר לגבי שני המושגים וכיצד השפיעו על זכויות הילדים. מתואר בו מסלול ההתפתחות של תפיסת הילד כאדם נושא זכויות: מאפס זכויות בעבר הרחוק לקראת הבנה והידברות עם ילדים במאה העשרים והעשרים ואחת.
משחר ההיסטוריה ועד לאלף אחרי הספירה הייתה מקובלת הריגה ונטישה של ילדים. מן המאה השלוש עשרה מסתמן שינוי ומתפתחת הערכה רבה יותר לחיי הילד, אך הערכה זו מלווה עדיין בשיטות חינוך נוקשות ואלימות. מאוחר יותר, רק במאות השבע-עשרה והשמונה עשרה מתעוררות הכרה והערכה לחיי הילדים. הילד הופך מנטל לנכס. נוצרים דפוסים ידידותיים ליחסי הגומלין בין מבוגרים לילדים. השינוי הדרמטי מתחולל רק במאה העשרים. כאשר ב - 1924 קוראים יאנוש קורצ'אק ואגלנטין ג'ב בחבר הלאומים להתחייבות כלפי הילדים, קריאתם מתחילה להתפתח לאט לאט, לאורך המאה, למה שנקרא היום: "אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד 1989" שהסעיף ה – 12 שלה הוא הנושא של ספר זה.
הפרקים הבאים מתייחסים בהרחבה לזכות להישמע על היבטיה וזיקותיה למצב הילדים, ולדיאלוג כמרחב הפעולה של הזכות להישמע. בנוסף לדיון התאורטי יש גם מידע מעשי שנועד לסייע למחנכים להביא את הנושא לכיתותיהם.
כמדריכה פדגוגית אני מאמינה שזכות הילד להישמע היא תנאי הכרחי וחיוני להצלחת תהליך החינוך באשר הוא מתקיים. באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד מנוסחת הזכות כך:
"המדינות החברות יבטיחו לילד המסוגל לגבש דעות משלו את הזכות להביע דעות אלה בחופשיות בכל העניינים הנוגעים לו, ויתנו לדעותיו משקל ראוי, בהתאם לגילו ומידת בגרותו" (עמ' 213 בספר "הזכות ה –12")
ב"זכות להישמע" טמון היסוד לדיאלוג. הדיאלוג, הוא הבמה, המרחב בו אמורה להתרחש ולהתממש הזכות להישמע. כלומר הזכות להגיד דעות ומשאלות בידיעה שיש מי שמקשיב להם ומייחס להם חשיבות ומשקל ראוי, בשונה ממה שקורה כאשר משמיעים מונולוג. בדיאלוג מדובר בחילופי דברים ובהתכוונות לשמוע ולהשמיע. כדי שיתקיים דיאלוג המשתתפים חייבים להתחלף בתפקידים. כל אחד הוא גם דובר וגם מקשיב לסירוגין. כשהוא הדובר הוא אמור להתרכז במה שהוא רוצה להעביר או להבהיר ואילו כשומע עליו להתרכז בדברים הנאמרים אליו.
כך ברמה התקשורתית וכך גם ברמה הפדגוגית: הדיאלוג הוא התהליך הראוי והרצוי ביחסי הגומלין בין מורים לתלמידיהם.
אסתפק כאן בדיון קצר בזכות זו – את כל היתר, ויש הרבה... תוכלו לקרוא בספרי "הזכות ה – 12 – זכות הילד להישמע ולהשתתף". http://mendele.co.il/?wpsc-product=hazhutha12
הספר נכתב מתוך הערכה רבה לתרומתם של המורים והמחנכים להתפתחות הילד ולטיפוח דימוי עצמי חיובי של תלמידיהם – מתוך הנחה שמורים אף הם בני אדם נושאי-זכויות.יש הנוטים לפרשאת הזכות להישמע כאמצעי להגבלת סמכותם של ההורים והמורים. למיטב הבנתי לא זאת כוונת האמנה. ראשית חשוב לציין, שהידברות אינה אמורה לפגוע באחד המדברים אלא להגיע להבנות; שנית עלינו לדעת שהקשבה אינה מחייבת הסכמה, לא בין מבוגרים לבין עצמם ולא בין מבוגרים לילדים. היא מאפשרת דיון וויכוח יותר עמוק וענייני. מאידך המבוגר הקשוב משמש מודל התנהגות וחיקוי לילד שעדיין אינו מיומן בהשתתפות בדיאלוג. נזכור שבשנה שנתיים הראשונות לחייו הוא לא ידע לדבר. לא נותר לו אלא להקשיב או לצעוק ולבכות, וכך גם כשלמד לדבר. את הדפוסים האלה אנחנו מבקשים לשנות – וזה לא קל. כפי שאמרתי אני מעריכה מאוד את תרומתם של המחנכים לעיצוב תרבות דיבור המבוססת על דיאלוג.בהקשר זה יש לדבר גם על "כללי המשחק" כדי להימנע מן האשליה שאם הילד אומר את דעתו – היא בהכרח אמורה להתקבל. גם כאן נכון להשתמש בדוגמא האישית – גם אנחנו המבוגרים, הורים, מורים לא תמיד נענים לילדים, וגם אנחנו אמורים לעתים לוותר על דעתנו – אם השתכנענו בהסבר ובנימוקים שהילדים הביאו. זו ההזדמנות ללמד את הילדים על א. ההבדל בין זכות לרצון, ב. לחזק את יכולתם להביע דעה. נקנה להם את היכולת לנמק טענה, להוכיח ולהביא ראיות לצדקת רצונם, וכשאנו דוחים את רצונם של הילדים ראוי שננמק זאת, ולא מתוך ניצול סמכות - "כי כך אני אומר".
הספר מזמין את קוראיו להתבוננות ביקורתית ביחסי המבוגרים אל הילדים, ברמת הפרט: אני המבוגר כהורה ואני המבוגר המורה. וברמת הכלל – אנחנו מוסדות הקהילה, בתי הספר, בתי החולים, בתי המשפט ומועצות עירונית.
בספר נידונות גם התיאוריות השונות בנושא יחסי ילד-מבוגר שנוצרו במהלך הדורות, תוך ביקורת משכנעת על רבות מתיאוריות אלה המקובלות בחלקן עד היום. הוא נשען על במקורות רבים ומגוונים, החל מן המקרא ועד ימינו.
על סמך נסיוני כמורה, כמדריכת מורים בסמינר וכפעילה שנים רבות בוועד הישראלי למען יוניסף, הספר נעשה גם מכשיר עזר להורים, ובעיקר למורים, מעורר לחשיבה מחודשת בנושא יחסי הגומלין בין ההורים, מורים לילדים. אני מאמינה שהספר גם מציע דרכים ומגוונות ליישום העיקרון של "זכות הילד להישמע" שבו מאמינה המחברת ללא סייג".
רינה יצחקי http://www.my-rights.org.il >
